מתוך הספר "השותפות הגדולה"
1. משקפיים של דת ומדע
המדע מפרק דברים להבין איך הם עובדים. הדת מצרפת דברים יחדיו כדי להבין מה הם אומרים. המדע והדת מדברים שפות שונות ומשתמשים בכשרים שונים של המוח. לפעמים טחות עינינו לראות זאת. זוהי אשמת הדרך המשונה שדת אברהם נכנסה בה אל התודעה המערבית: לא בשפה שנוצרה בה, אלא בשפתה של תרבות אחרת [=יוונית], התרבות שהולידה לראשונה את המדע. משאנו מכירים בהבדל הזה, אנו יכולים להתקדם. עתה איננו רואים את המדע ואת הדת כידידים שנעשו לאויבים, אלא יודעים שהם המשקפיים הבי-פוקליים הייחודיים שלנו, המאפשרים לנו, בזכות כפל פניהם, לעמוד על ההבדל בין דברים ובין אנשים, בין אובייקטים ובין סובייקטים – וליצור, בתוך עולם כוחות עיוורים, בית לאנושות הפקוחה אל יופיו של האחד, חותמו החי של אל חי. (עמ’ 66-67)
2. דיאלוג בין דת ומדע
הדרוויניזם לא בהכרח אומר לנו שהבריאה, התכנון והסדר אינם קיימים; ייתכן שהוא אומר לנו להתחיל לחשוב עליהם בצורה אחרת… אינני טוען כאן בזכותו של המידור, כלומר תפיסתם של המדע והדעת, כדברו של סטיבן ג’ גולד, כ”שתי ממלכות שאין האחת נוגעת בחברתה”, כשני עולמות נפרדים. הם דווקא חופפים, מפני ששניהם עוסקים באותו עולם, העולם שאנו חיים ונושמים ומתקיימים בו. הטיעון שלי הוא בזכות השיחה, והוא אפילו מעז לקוות לאינטגרציה. מפני שאם המדע עוסק בעולם שישנו, והדת עוסקת בעולם שראוי שיהיה, כי אז הדת זקוקה למדע, שהרי איננו יכולים לממש את רצונו של אלוהים בעולם אם איננו מבינים את העולם. אם ננסה לתקן את העולם בלי להבינו, התוצאה תהיה מאגיה או על-טבעיות שלא במקומה… באותו אופן, המדע זקוק לדת, או לכל הפחות להבנה פילוסופית כלשהי של המצב האנושי ושל מקומנו בעולם, משום שכל פריט ידע טרי וכל נגישות לכוח חדש מעלים את השאלה איך ראוי להשתמש בהם, ולשם כך נדרשת לנו חשיבה מסוג אחר…
הפער בין העולם כפי שהוא ובין העולם כפי שראוי שיהיה הוא הזירה הנכונה לשיחה בין דת למדע. ועל כל אחד מהם לפתח פתיחות כלפי התפיסות של משנהו. השאלה איננה אם הדרוויניזם מפריך את הדת, ולא אם הדת מפריכה את הדרוויניזם; השאלות שצריכות להישאל הן אילו תובנות חדשות מציע הדרוויניזם לדת, ואילו תובנות חדשות מציעה הדת לדרוויניזם. (עמ’ 210-211)
3. משמעויות דתיות של הדרוויניזם
לדרוויניזם יש השלכות דתיות עצומות. ראשית הוא מלמד אותנו שאלוהים מתענג על רבגוניות… לעובדה זו משמעות תיאולוגית ממש כשם שיש לה משמעות אקולוגית… שנית, וזו תגליתו המופלאה של דרווין: יוצר העולם יצר עולם יצירתי. משכבר הימים ידענו שאלוהים ברא אדם יצירתי. עכשיו הודות לדרווין, אנחנו יודעים שהדבר נכון גם באשר לטבע… אופיים המתפתח תמיד ומשתנה תדיר של החיים, שנחשף לעינינו בזכות הביולוגיה שלאחר דרווין, הולם את תפיסת העולם הדתית הרבה יותר מהיקום המכני, הצפוי והנשלט שתיאר המדע במאה השמונה-עשרה… שלישית אנחנו יודעים עכשיו כי כל צורות החיים השתלשלו ממקור יחיד. זו עובדה בלתי-צפויה וכלל לא מובנת מאליה… הנה שוב, האחדות בשמים יוצרת רבגוניות על פני האדמה. רביעית, המדע וספר בראשית מתלכדים לפתע במטפורה אחת: החיים כלשון. [מה-DNA ועד “ויאמר אלוקים יהי… ויהי…”, מכוחן המיסטי של אותיות המאמר האלוקי ועד הקודים של בינה מלאכותית]… חמישית, קישוריות הגומלין של כל צורות החיים… (עמ’ 211-215)
4. מקריות או תכנון?
התנ”ך משמיענו… טענה פילוסופית שיש בה עידון ועוצמה. זוהי דחיה של העיקרון האריסטוטלי הידוע כחוק הסתירה: או א’ או לא-א’; דחיה של מה שוויליאם בלייק כינה “השקפה יחידה” וביקש מאלוהים שיצילו מפניה. התנ”ך מבקש ללמדנו שייתכן שאין תשובה חד-משמעית לשאלה אם אירוע מסוים מקרי או שהוא פרי תכנון אלוהי; שייתכן ששתי התשובות נכונות. מנקודת מבט אחת, סיפור יוסף הוא סדרה של אירועים אקראיים, שהניעה אותם סדרה של החלטות אנושיות שהיו יכולות גם להיות אחרות. מנקודת מבט אחרת, הסיפור הוא ביצועה של תכנית ההשגחה, שעל סופה נתבשרנו כבר מראש בחלומות יוסף. באותו אופן גם משפט כמו “האדם הוא תוצר בלתי-מתוכנן של תהליכים טבעיים וחסרי תכלית” עשוי להיות אמיתי וכוזב באותה מידה. (עמ’ 219)
5. תכנון אלוקי
מגמת פניו של אלוהים, כמו של אבולוציה, היא על העתיד שעדיין לא התממש: מכאן שמו, “אהיה אשר אהיה”, היכול באותה מידה לשמש הגדרה דרוויניסטית לחיים עצמם… המדע הדרוויניסטי מהווה אפוא לא הפרכה של קיום אלוהי אברהם, אלא קבורה סופית של המדע האריסטוטלי, של הרעיון שבטבע אפשר להבחין בתכליות ברורות… התכנון האלוקי אינו ניכר לעין. הוא עקיף, עדין, ולעתים גם פתלתל… כדי להבחין בו יש צורך להפעיל את לא את מנגנוני המוח השמאלי של ניתוח פרטני לרכיבים מיקרוסקופים, אלא את יכולתו של המוח הימני לצעוד צעד אחד לאחור ולראות את התמונה השלמה. (עמ’ 225-226)
6. שני סיפורים
הסיפור המקראי מתחיל ברגע שבו הייתה לבני-האדם די מודעות עצמית כדי לתפקד כפועלים מוסריים שוקלים, בוחרים, חופשיים ואחראיים; ברגע שיכלו להבין ש”הטבע הוא מה ששמו לנו על הארץ כדי שנגדל מעליו”. המקרא מתעניין לא במין הביולוגי הומו ספיינס, אלא בחיה המוסרית, זו שכאשר היא מתקשרת עם מקורה ומקור ההוויה כולה, היא מגלה לראשונה שאף על פי שכמו לכל חיה יש לה חשקים, להבדיל מכל חיה אחרת היא יכולה גם להעמיד אותם לשיפוט. אז שמע האדם את קול האלוהים פעם ראשונה.
הסיפור שמספרות הקוסמולוגיה המודרנית והביולוגיה הדרוויניסטית הוא מופלא וכמעט בל ייאמן. הוא מתאר יקום המכויל בדיוק מדהים… 13.7 מיליארד שנים נדרשו עד שלראשונה הפנה אדם את הרהוריו אל מעבר לעולם החומרי, ביקש אלוהים, ומצא אלוהים מבקש אותנו…. לכן אינני מופתע מכך שחז”ל קבעו ברכה על המדענים. (עמ’ 228-229)
