פרופ' ישעיהו ליבוביץ'
1. אופי המדע המודרני
המדע איננו מוגדר במסקנותיו והשגיו, כי אם במתודה שלו… את מהות המתודה הזו לא קל להגדיר, אבל אפשר לומר: מדעי הטבע כפי שנוצרו ב-300 עד 400 השנים האחרונות הם נסיון לבדוק עד היכן נגיע, אם נסתכל במציאות הטבעית מתוך אספקלריא של הסיבה הפועלת ונשמיט את מושג הסיבה השניה שהיתה מקובלת בפילוסופיה הקלאסית, הסיבה התכליתית. השיטה הזאת איננה מבוססת על שום הנחה מטאפיסית… ובזה כבר נאמר העיקר. בזה נאמר, ששום מסקנה שנגיע אליה בדרך המחקר המדעי לא תוכל להיות בעלת משמעות פילוסופית או דתית, משום שהפילוסופיה והדת הן העוסקות במשמעותו של העולם, והמשמעות היא כמעט שם נרדף לסיבתיות התכליתית…
אין אלא מדע אחד, וכל העוסקים במדע שותפים בו ומודים בו, אף אם קיימים ביניהם חילוקי-דעות וניגודים חריפים ביותר בכל ההערכות של המציאות הנחקרת ע”י המדע הזה, ניגודים בשטח אמונות ודעות, שאיפות ומגמות… מסקנות המדע כפויות על האדם – על כל אדם בתוקף האוביקטיביות של המיתודה המדעית, ואין כאן מקום לבחירה והכרעה, השולטות בעולם הערכים.
(הדת ומדעי הטבע)
2. מקומו של האדם במדע ובדת
שלא כבימי-הביניים, אין היום מישור אשר בתחומו מתקיים מגע בין ההגות המדעית וההגות הדתית. לשון אחר: אין עוד מגע בין ראיית העולם כפי שהמדע מכירו, ובין ראיית חובתו של האדם בעולמו. אין עוד קשר בין שני הדברים האלה… ולכן השאלה: האם המדע מאמת את האמונה או סותר את האמונה, היא חסרת כל משמעות…
מסתבר שההוגה הדתי בימי-הביניים, שהכיר את המדע כדבר שמבסס אמונה וערכים, התקשה לקבל בעמקי לבו, שעה שהתפלל את תפילת יום-הכיפורים, שמותר האדם מן הבהמה אין, שהרי בעצם הקיום הטבעי של האדם כבר ראה משמעות מסוימת, הקיימת אף בטבע בכללו. רק גדול המאמינים ביהדות, הרמב”ם, רק הוא מסוגל היה למצות את עומק משמעותה של תפילת נעילה, להתעלות מעל ההכרה הפילוסופית של תקופתו, ולשלול את התפיסה שהאדם הוא תכלית הבריאה. היום יש הרבה תמימים החושבים שהאמונה הדתית קשורה בדיעה שהאדם הוא תכלית הבריאה; לכן כדאי לציין שהרמב”ם ראה בכך את מהות האלילות (מורה נבוכים ח”ג פי”ג).
דבר זה תואם דווקא את עולמו של המדע שלנו: האדם, מבחינת היותו נתון טבעי הוא אובייקט של המחקר המדעי, ובכך אין הבדל עקרוני בינו לבין הבהמה. המחקר המדעי מושתת על מתודה שאינה כוללת התייחסות לערכים ולמשמעויות, אבל אם האדם, כיצור חש ומרגיש, חושב ובוחן, שואף ומתכוון, מתחיל להגות במשמעויות וערכים, לא אל המדע הוא יכול לפנות. אלא אל מה יפנה? על כך אין לנו תשובה מוחלטת. תשובה אמפירית היא שיש בני-אדם הפונים אל האמונה.
אין לנו היום עולם של מדע במשמעות של ימי-הביניים. אז היה זה עולם שבו דת ומדע נפגשים, בין פגישה של שותפות, בין פגישה של ניגוד. היום אין ביניהם מפגש של תמיכה זה בזה, ולא מפגש של התנגשות זה בזה. הם זרים זה לזה לחלוטין.
(שיחות על מדע וערכים)
3. מהי היהדות לאמיתה
דת-ישראל האמורה כאן היא היהדות כנתון היסטורי-אמפירי, התגלמותה-בפועל של דת-ישראל במציאות הריאלית של שומריה ומקיימיה – להבדיל מתפיסות והערכות של היהדות, שכולן סובייקטיביות. כמו-כן לא ידובר אלא על מה שהיה היסוד ה”מעמיד” של יהדות אובייקטיבית זו, על אותו דבר שבו מתגלמת רציפות קיומה וזהותה של עצמה בכל גילגולי צורתה ותוכנה במשך שלושת אלפים שנה – להבדיל מתופעות ויצירות אישיות, אפיזודיות, משתנות וחולפות, שצמחו בקרבה במסגרת רציפות הקיום הזה ואפילו רכשו לעצמן לגיטימאציה היסטורית. יסוד מעמיד זה לא היה אלא התורה המתגלמת במצוותיה, ששלבי הסיסטמאטיזאציה שלה הם ההלכה.
…אם הדת היא היהדות האמפירית, אשר מכוחה ובגלל הימשכה אנחנו יהודים, והמדע הוא הדבר המוגדר במיתודה המדעית, שראשיתה במאה ה-16 או במאה ה-17, הרי העמדת השאלה בדבר יחסי-גומלין בין הדת למדע אומרת מלכתחילה משהו על ראייה מסויימת של הדת. מבחינה טיפולוגית יש להבחין בין דת אנתרופוצנטרית ובין דת תיאוצנטרית, ורק מבחינת הראשונה ייתכן להציג את שאלתנו.
את המכנה המשותף של כל הדתות נוכל לראות בעניין של מעמדו של אדם בפני אלוהים. הדת האנתרופוצנטרית תופסת מעמד זה מבחינת צרכיו או ערכיו של האדם, וכאן מיטשטש הגבול בין צורך ובין ערך. סיסמתה ותכליתה הן “גאולה”, גאולת האדם – והאל הוא האמצעי להשגת תכלית זו. סיסמתה של הדת התיאוצנטרית היא “עבודה”, עבודת השם, ותכליתה מנוסחת בסעיף הראשון של השולחן ערוך: “יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת השם”. מול הדת הנתפסת מבחינת מה שהיא מעניקה לאדם, מוצגת הדת הנתפסת מבחינת מה שהיא תובעת מן האדם. ואין לך ניגוד עמוק מזה.
…רק מבחינת התפיסה הזאת של הדת קיים מיפגש בין דת למדע, שבו השאלה הנשאלת לגבי הדת היא: מה היא תורמת לאדם מבחינת אספקת אינפורמציה ומתן הסבר – אינפורמציה על העולם והסבר של העולם? מהו הרווח המדעי הצומח לאדם מן הדת והאמונה? ומכאן הבעיות של אימות האינפורמציה שמספקת הדת ושל עימותה עם האינפורמציה שמקורה בהישגי מחקרנו המדעי.
(המדע ודת ישראל)
4. מעמדה של התורה שבכתב
הנוהג הרווח של העמדת בעיית המדע והדת ביהדות על התפיסה או הביקורת של כתבי-הקודש, איננו הבסיס לדיוננו. אין אנו קראים ולא לותראנים-פונדאמנטאליסטים ביבליולאטריים, והבסיס שלנו איננו המקרא. מבחינת הנתונים האמפיריים ההיסטוריים, היהדות – אותה יהדות שהגיעה אלינו כישות ריאלית, קיימת, אשר בגללה אני מניח תפילין בבוקר – נובעת מתורתנו-שבעל-פה, ומבחינתה תורה-שבכתב איננה אלא אחת האינסטיטוציות של היהדות ולא בסיס היהדות. אין לכתבי-הקודש בשבילנו משמעות אחרת מאשר המשמעות שניתנה לה על-ידי ההלכה. יש לתורה-שבעל-פה פרימאט מוחלט לגבי תורה-שבכתב, שהרי תורה-שבכתב באה מכוחה, ולא להיפך – כפי שסוברים התמימים. רק בגלל קביעת תורה-שבעל-פה אנחנו אומרים על עשרים-וארבעה ספרים אלה שהם “כתבי-הקודש”; אלמלי זאת – אין הם אלא ספרות ישנה. ולפיכך גם כל האמור בכתבי-הקודש, אין להבינו אלא על רקע מה שבא לידי ביטוי בתורה-שבעל-פה – וזו איננה מסויימת וגמורה.
(המדע ודת ישראל)
