תרגום מתוך הספר "The Emergence of Ethical Man"
1. שלוש נקודות מבט על האדם (עמ’ 3)
אם נשאל היסטוריון מודרני של הפילוסופיה או כל אדם משכיל שההיסטוריה של הרעיונות מוכרת לו כיצד הוא מבין את המילה “אדם”, הוא יסביר לנו במהרה על מחלוקת בסיסית בנוגע לייעודו של יצור זה או למהותו. בעזרת כוחה הגדול של חשיבה אסוציאטיבית, הוא יתייחס מיד לשלוש נקודות מבט אנתרופולוגיות-פילוסופיות: התנ”כית (שרבים מתייחסים אליה כתפיסה היהודית-נוצרית), היוונית הקלאסית והמדעית-אמפירית המודרנית. אם נדחק בו עוד, הוא יגיד מן הסתם שאי ההתאמה בין התפיסות העתיקות – התנ”כית והיוונית הקלאסית – קטנה לאין ערוך מן הפער המפריד בין שתיהן לזו המדעית-אמפירית. למעשה, הוא יאמר, נוכל לדבר על מידה מסוימת של זיקה, של ניתנוּת להשוואה, בין האנתרופולוגיות התנ”כית והקלאסית. שתיהן מאוחדות בהתנגדותן לגישה המדעית לאדם: הן מפרידות אותו מצורות אחרות של חיים אורגניים.
2. האדם כחלק מהטבע (עמ’ 12)
האדם בסיפור הבריאה אינו ממלא תפקיד בעל קיום ייחודי. הוא טיפה מן היקום המשתלבת בסכֵמה של הטבעיות והמוחשיות. התורה מציגה לנו סדר רציף של הופעת חיים ומחלקת אותו לשלושה שלבים. האחרון מבין המבנים החיים הללו הוא האדם. נקודת המבט הזו קרובה למדע המודרני. הנצרות פיצלה את סיפור הבריאה לשניים, וניתחה את סיפורו של האדם מבלי לקחת בחשבון את זה של החי והצומח. משום כך היא הגיעה לחצאי אמיתות ופירשה שלא כהלכה את האנתרופולוגיה התנ”כית.
3. דמיון בין אדם וחיה (עמ’ 65)
ההלכה היתה מודעת היטב לכך שמבחינה ביולוגית ופיזיולוגית, ישנו הבדל קטן בין האדם והחיה. המחקר הרפואי מבוסס על הדמיון בין השניים בנוגע לכל התופעות הפתולוגיות האורגניות. באותו אופן, מושג הטריפה, המציין כל חריגה אורגנית (מבנית או תפקודית), מתייחס לחיה ולאדם בשווה. הנביאים השתמשו בהשוואה “אדם ובהמה” לעתים קרובות למדי, עם כי יש להודות שלא באותה מידה שבה ניצלו את הדימוי אדם-צמח.
4. מביולוגיה למוסר (עמ’ 13)
המסקנה שהגענו אליה בחקירתנו היא גם פשוטה מאוד וגם פרדוקסלית מאוד. למרות שרקע קיומו של האדם הוא מעורבותו בהתרחשות הטבעית ביולוגית, אופקיו הם כמעט אינסופיים. מוצאו הוא האדמה, אמם של פרחי הבר והחרקים; גורלו, יעדו וייעודו נעוצים בגבהים הנעלים של העולם הנשגב. האדם הוא יצור פשוט מאוד מבחינת קיומו, אך מורכב מאוד מבחינה מוסרית. על מנת לקבל מבט בהיר על הפרשנות היהודית לאדם, עלינו למצוא תחילה את המעבר ממהותו של האדם לאידיאל שלו, או, אם להשתמש בעגה התיאולוגית, מ”אדם” ל”צלם אלוקים”.
5. מודעות עצמית ומוסר (עמ’ 75)
יתרה מזו, לפי הסיפור המקראי, האדם רוכש מודעות ביולוגית לעצמו. על ידי עצם העובדה שהקב”ה התעמת איתו ודיבר עמו, הופיעה מערכת היחסים אני-אתה. האתה הופך את האני למודע לעצמו, [כיוון ש]הוא בא במגע עם האחר. הידיעה על אחרוּת עושה אותו מודע לקיומו העצמי. אמנם, במקרה זה, האתה איננו ישות דומה לו אלא הקב”ה בעצמו.
זהו, אם כן, ההיבט השלישי והמפריד את האדם משאר הבריאה: קיום מלא במשמעות מוסרית. לאמיתו של דבר, אפילו לאור היבט שלישי זה אין מוטלות על האדם בהכרח משימות חדשות מסויימות. בסך הכל מוענק לו אפיון חדש, המוסיף איכות חדשה לקיומו. באופן זמני הגבילה התורה את הנורמה המוסרית לדחף הביולוגי.
6. בין אמירה לציווי (עמ’ 86-87)
הנורמה המוסרית הראשונה מתגלה לאדם. במקום “ויאמר”, התורה השתמשה בפועל “ויצו”. מה הבדל בין “ויצו” ו”ויאמר”? “ויאמר” מציין שה’ הודיע לאדם על מצב עובדתי, על משהו שהִינו. במקרה שלנו, הוא סיפר לו על הדחף הביולוגי. כמובן, מידע אלוקי מורה על הוראה. אלא שהאדם לא היה מוכן עדיין לחוות את ההוראה המוסרית המוסווה כחוק קיומי, כדחף טבעי. הבנה כזו היא הישגו הגבוה ביותר של האדם. “ויצו”, לעומת זאת, משמעו פקודה. חוק חדש, עם כל ייחודיותו, נכפה עליו. חוק זה אין הוא יכול לחוות בפעימות לבו, אלא באזור חדש של קיומו. הנורמה החדשה זרה לחלוטין לדחף הביולוגי. תחושת הרעב מניעה את האדם לפעולה מסויימת מבלי הבחנה בין פרי זה או אחר. עצם העובדה שמבין הגורמים המשׂביעים את הצורך הביולוגי הובדל פרי אחד והוגדר כאיסור, מורה על אופייה הייחודי של הנורמה.
7. האדם כנגד הטבע (עמ’ 90)
אדם [הראשון] הופך לבורר. לפתע הוא הפסיק לצעוד עם הטבע באותו כיוון; הוא הפנה את פניו אל הטבע (בכיוון ההפוך) והתחיל לתהות, לבחון, לחשוב ולסווג. לפתע נוצר קרע בין אדם-טבע לבין הטבע: [זהו] הפיצול המרומז במחווה ההכרתית, אי ההתאמה הקשורה בחלוקה אובייקט-סובייקט. האדם שוב אינו יצור בלתי חושב הפורץ קדימה בתואַם עם תהליך טבעי מכניסטי, אלא מתחיל לייחד את עצמו, להתעמת עם הטבע בדרך של ביקורת והתבוננות הכרתיוֹת.
