הרב יוסף דב הלוי סולובייצ’יק (הגרי”ד 1903-1993) היה נצר למשפחת רבנים ליטאית שהפך לאחד ממנהיגי יהדות אמריקאית במאה העשרים (1). הרב סולובייצ’יק לא התייחס לאבולוציה בהרצאותיו ובכתביו בדרך כלל, אבל לאחר מותו גילו שבאחד מכתבי היד מצוי דיון ישיר ומפורט על האבולוציה והשלכותיה התיאולוגיות, וכך נולד הספר “The Emergence of Ethical Man (-הופעתו של האדם המוסרי)”.
לדעת הגרי”ד, תמונת העולם היהודית האותנטית, כפי שהיא עולה מתיאור הבריאה המקראי וממסורת ההלכה, מציבה את האדם על פני רצף אחד עם ממלכות הצומח והחי (2).
שמו של האדם מורה על קשר לאדמה, ובמהותו אין הוא אלא יצור טבעי החולק עם בעלי החיים את נטיותיו ודחפיו הבסיסיים (3). לפיכך, לא רק שתיאור מוצא המינים המדעי אינו סותר עקרונות תורניים, אלא שתפיסת האדם המצויה בתורה זהה לאופן שבו רואה אותו הביולוגיה האבולוציונית. הרב סולובייצ’יק סובר כי הפרדתו של המין האנושי משאר הבריאה היא תוצר של התגלות. בניגוד לדעה הרווחת, האנושות לא באה לעולם בדמותה הייחודית. הדמות הזו, המתוארת כ”צלם אלוקים”, עוצבה בשלבים בעקבות קומוניקציה מלמעלה. רק הפנייה האלוהית – תחילה כתקשורת היוצרת מודעות עצמית ולאחר מכן כציווי המאפשר בחירה – הפכה את האדם למה שהוא, והעניקה לו מעמד מיוחד כ”נברא בצלם” (4).
בשונה מהרב קוק, שהדגיש את התאמתה של האבולוציה לרעיונות קבליים-מיסטיים, הרב סולובייצ’יק ביסס את הפילוסופיה שלו על המסורת התלמודית-הלכתית (5). ההתגלות היא עקרון יסוד בפילוסופיה שהוא פיתח, והיא כוללת את דבר ה’ לאדם החל מבראשית, דרך הר סיני ועד להלכות המצויות בידינו.
מקומה המרכזי של ההתגלות משתלב היטב עם הזרות המהותית השוררת, לפי הרב סולובייצ’יק, בין עולם הטבע והאלוהות: משעה שנברא העולם, קיים פער מובנה בין הבורא לבריאה, והדרך היחידה לגשר עליו הוא תקשורת המגיעה אל האדם מלמעלה. למרות השוני בין תפיסה זו לעמדה הקבלית של הרב קוק, הרואה את העולם כיונק מהאלוקות ומתקיים בתוכה כביכול, ניתן לזהות גם נקודות השקה בין גישותיהם. בדומה לרב קוק, גם הרב סולובייצ’יק לא קיבל קריאה מילולית של פרשת הבריאה, ולכן לא ראה כל בעיה בפרקי הזמן שהציגה האבולוציה הדרוויניסטית (ראה שו”ת). שני הרבנים סברו שהמין האנושי המשיך את התהליך האבולוציוני בהתפתחותו המוסרית-רוחנית, ושלתהליך זה חשיבות רבה יותר מנקודת המבט הדתית.
הערות
(1.)סבו של הגרי”ד היה ר’ חיים מבריסק, שלימד בישיבת וולוז’ין, שימש כרב בעיר בריסק ונודע כאבי “שיטת בריסק” בלימוד גמרא. אביו, ר’ משה סולובייצ’יק, המשיך את דרכו של ר’ חיים, ובכללה הדגש המיוחד על כתביו של הרמב”ם. לאחר נישואיו, היגרו הגרי”ד ואשתו ב-1932 לארצות הברית, וחמש שנים מאוחר יותר ייסדו בבוסטון את בית הספר היהודי “מיימונידס”. כשנפטר אביו ב-1941, מילא הגרי”ד את מקומו כראש המחלקה לתלמוד בישיבה יוניברסיטי בניו יורק, למרות שנשאר להתגורר בבוסטון. האדמו”ר השישי מלובביץ, שחתנו (הרבי מלובביץ לעתיד) הכיר את הגרי”ד, תמך בו וקידם את מינויו. הגרי”ד הפך ללמדן ולמורה המרכזי בישיבה יוניברסיטי, ובמשך למעלה מ-40 שנות הוראה הוא לימד אלפי רבנים שרכשו את השכלתם במקום.
(2.) במאמרו “איש האמונה הבודד” מעיר הגרי”ד כבדרך אגב: “מעולם לא הוטרדתי באורח רציני על-ידי הבעיה של תיאור בריאת העולם אשר בתורה לעומת התיאור המדעי של האבולוציה, הן במישור הקוסמי והן במישור האורגני”. קרל פייט, תלמיד של הגרי”ד, הסביר הערה זו על רקע גישתו החיובית הכללית של הגרי”ד כלפי המדע, שמוצאת ביטוי במאמרו “איש ההלכה”. השיטה שהגריד נוקט באותו מאמר מצויה לעיתים קרובות בהגותו: תיאור של דמויות ‘אב טיפוס’, המשקפות גישות שונות לחיים. ב”איש ההלכה” הוא עוסק בשלוש דמויות כאלה: איש הדעת, איש הדת ואיש ההלכה. אפשר היה לחשוב שאיש ההלכה דומה יותר לאיש הדת מאשר לאיש הדעת, המדען, אך לא כך סובר הגרי”ד. למרות שאיש ההלכה נמשך לשני הכיוונים, יש לו קווי דמיון עמוקים דווקא עם איש הדעת. ההלכה, בעיני הרב סולובייצ’יק, עוסקת אך ורק בעולם הזה, אותו עולם הגלוי לחושים ונחקר על ידי המדען. לאיש ההלכה אין כל עניין לברוח מהעולם הזה (כפי שמשתוקק לעיתים איש הדת לעשות, כדי לדבוק בה’). למעשה, כל ייעודה של ההלכה הוא ללמוד כיצד לפעול בתוך העולם ועל גביו. כמות גדולה של חומר השאיר אחריו הגרי”ד בכתובים שלא פורסמו בחייו ותלמידיו החלו לסדר את כתביו. גם ב”התפתחותו של האדם המוסרי” מבחין הגרי”ד בין שתי רמות של הקיום האנושי: המישור של אבולוציה ביולוגית שניתן לתיאור על ידי המדע, והמישור של אבולוציה רוחנית שהתגלה לנו באמצעות המסורת. רק אם נקבל את שניהם – את היקום החשוף למדע ואת המסורת הרוחנית, נוכל להבין את המציאות לאשורה.
(3) השאלה הגדולה שאיתה פותח הרב סולובייצ’יק את הספר “הופעתו של האדם המוסרי” היא: מהו האדם? נאמן למסורת התלמודית, הוא מציב תחילה “הוָא אמינא”, כלומר דעה שעשויה להיות מקובלת אך עתידה להידחות בהמשך הדיון. ה”הוא אמינא” בראשית הספר נוגעת לאנתרופולוגיה (או: נקודת מבט על האדם) המצויה בשלושה מקורות ידע: התנ”ך, הפילוסופיה היוונית והמדע. הרב סולובייצ’יק מניח שלדעת רבים, תמונת העולם המדעית מנוגדת להשקפה התנ”כית – בפרט אחרי שדרווין הציג את האדם כלא יותר ממין נוסף של בעלי חיים. מסתבר, שהפרספקטיבה של התנ”ך על האדם תתאים יותר לפילוסופיה היוונית, שהציבה אותו כנזר הבריאה. אמנם זו עמדה מקובלת, אך לדעת הרב סולובייצ’יק – מוטעית. נקודת המבט היהודית, הוא קובע, מתבוננת בבני אדם כחלק מן הטבע וכהמשך של עולם הצומח והחי. המחשה פשוטה לכך היא השם “אדם” עצמו, שמקורו מ”אדמה”, ובכך הוא מורה על הדמיון שבין האדם לשאר הנבראים ולא על ייחודיות אנושית. [קישור למקורות] תפיסה יהודית שעולה בספר היא של “רצף הצומח-חי-אדם”, או מה שמכונה “נטורליזם דתי”, לפיו בני האדם הם יצורים אורגניים הכפופים לאותם תהליכים כמו שאר עולם החי. הפסוק הידוע “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה” (דברים כ,יט) הוא רק אחד הפסוקים בתנ”ך שמקבילים בין אנשים לצמחים. הגרי”ד מתייחס לציטוטים אלה ברצינות גדולה, ומקשר אותם לכמה וכמה הלכות. הוא אפילו מזכיר את זכויותיו של הגוסס בהלכה כדי להראות שמעמדו של אדם אינו תלוי בתודעה, והוא תקף גם כאשר מצבו הוא כשל “צמח”. באותו אופן הוא מציג קווי דמיון תורניים-הלכתיים בין האדם לבעלי החיים. עקרון הטריפה, למשל, מורה על עיוותים במבנה או בתפקוד הגופני, וחל הן על אנשים והן על חיות. דוגמאות אלה ואחרות משמשות את הגרי”ד כדי להמחיש את ההרמוניה והאחידות ששוררות בין האנושות והטבע. [קישור למקורות] זוהי בעיניו נקודת הבחנה יסודית בין היהדות והנצרות. הנצרות, לדעתו, חושבת על האדם כיצור נעלה שמטרתו להשתחרר מכבלי החטא בעולם הזה על מנת לזכות לעולם הבא – באמצעות סגפנות ונזירות למשל. היהדות, לעומת זאת, רואה אותו כיצור טבעי שנועד להיות חלק מן העולם הזה ולא להימלט מ”ביתו”. עליו לאמץ את הממד הארצי, להעריך ולקדש אותו באמצעות הלכות טהרת המשפחה, כשרות וברכות. אפשר להמשיל את תפיסת האדם כחלק אינטגרלי מעולם הטבע ללידת תינוק. האדם בהגותו של הרב סולובייצ’יק הוא חלק מכלל הבריאה ש”נולדה” ונפרדה מן הבורא, וניתוק זה של הלידה יצר פער אינסופי.
(4.) התורה מתארת את האדם כחלק מן הטבע, ובאותה שעה כשונה ממנו מהותית בגלל יחסיו עם אלוקים. הגרי”ד הבין את המעבר הזה ואת משמעויותיו מתוך פרשנות הפסוקים המתארים את ראשית הקומוניקציה של אלוקים עם הבריאה, ומתוך השוואה בין הברכה הניתנת לבעלי החיים (ימין) לזו הניתנת לבני האדם (שמאל):
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים,
לֵאמֹר:
פְּרוּ וּרְבוּ,
וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים,
וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ.
בראשית א,כב
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים,
וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים:
פְּרוּ וּרְבוּ,
וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.
בראשית א,כו
הרב סולובייצ’יק מציין את הזהות בפועל “ויברך” לעומת השוני באמירה. רק אצל בני האדם האמירה היא פנייה לנמען: “ויאמר להם“. כאן מתחיל ההבדל בביטויי התקשורת הפונים אל האנושות, והבדל זה הוא הגורם לייחודיותו של האדם ומטמיע בו צלם אלוקי. לפני שנרחיב על התפתחותו של ההבדל, נתמקד תחילה בצד השווה. הברכה שמקבלים האדם והחיות אינה רק דרך התבטאות זהה, אלא היא גם בעלת תוכן מהותי זהה: “פרו ורבו”. דחף הרבייה הביולוגי משותף לשניהם. הברכה היא צורת התקשורת האלוקית הראשונה, וההקבלה בין החיות לאדם בנוגע לדחפיהם הבסיסיים מבטאת את היותם חלקים ברצף הבריאה. גם את המשך הברכה לאנושות – “וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם”, מפרש הרב סולובייצ’יק כחלק מהדחף הביולוגי האנושי לקראת התפשטות והתרבות. תיאור היצרים הללו כברכות הוא חלק מההבדל בין היהדות לנצרות.
לאחר שהתבוננו בדמיון החשוב והיסודי בין בני אדם ובעלי חיים, אותו מבטאות הברכות המקבילות, ניגש להבדלים עקרוניים המצויים באותם פסוקים עצמם – ונובעים מצורת תקשורת אחרת. הפנייה לבני האדם בלשון “וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ” מבטאת עבור הרב סולובייצ’יק את ההבדל המשמעותי ביותר בין נוסחי הברכה. היא מרמזת על העובדה שאלוקים לא רק מעניק להם יצר התרבות אלא גם משתף אותם בתוכן ברכתו, כלומר, הופך אותם למודעים לדחף הביולוגי שניתן להם. מיד לאחר מכן מופיעה אמירה נוספת: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה”. גם כאן מטרת האמירה להעניק לאדם מודעות לדחף טבעי שניטע בו – יצר האכילה.
מערכת יחסים ייחודיות זו אינה מצויה אצל שאר עולם הטבע. אלוקים יוזם צורת תקשורת בלעדית עם בני האדם, ולפי פרשנותו של הרב סולובייצ’יק, היא המעוררת את השלב הראשון בהתפתחותו של “צלם האלוקים” באדם. האדם התחיל להיות שונה מבעל החיים מפני שאלוקים תקשר איתו ויידע אותו על יצריו הביולוגיים – שבהם הוא התברך בדומה לחיות. בעקבות מפגש קומוניקטיבי זה, פיתחה האנושות יכולת חדשה וייחודית של מודעות עצמית. לדעת הרב סולובייצ’יק, מודעות זו היא הדרגה הראשונה של קבלת דמות אלוקית. עם זאת, הרב סולובייצ’יק מתאמץ להסביר שאין כאן אלא שלב ראשוני של “צלם אלוקים”. אין עדיין כל חוק מוסרי. דרוש שלב נוסף על מנת להשלים את תהליך ההתקשרות שהחל.
כשם שהשלב הראשון במבנה הושג על ידי צורה מסויימת של תקשורת אלוקית, כך גם השלב השני. בפרק ב’ בבראשית מוצג סוג תקשורת חדש שאיננו מופיע בפרק א’: ציווי. לאחר שפגשנו את הברכה (“ויברך”) ואת הפנייה הישירה (“ויאמר”), לראשונה מופיעות המילים “וַיְצַו ה’ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ”. מי שמכיר את הדגש העקבי ששם הרב סולובייצ’יק על ההלכה (או: המצוות), יכול כבר לנחש שזוהי בעיניו קפיצה משמעותית ביותר.
האנושות מוכרחה לחוות את המוסרי כשונה בתכלית מהדחף הביולוגי. לשם כך דרושים שני תנאים: שבני אדם יהיו יצורים מוסריים חופשיים המסוגלים לבחור כיצד לנהוג ושגם המעשה הבלתי מוסרי יהיה אופציה ממשית עבורם.
הרב סולובייצ’יק מצביע על כך שבדיוק אחרי שמופיע אלמנט הציווי נפגש הקורא לראשונה בנתק משמעותי בין האדם לשאר הבריאה: “וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ… וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ”. יש כאן שינוי דרמטי מהתמונה שצויירה קודם לכן. האדם כבר איננו אותו חלק סתמי מהטבע כפי שהיה עד כה. רצף הצומח-חי-אדם נשבר, וקריאת השמות לבעלי החיים היא ביטוי לכך.
כל זה קרה בעקבות חשיפתה של האנושות לאופן השלישי והאחרון של קומוניקציה אלוקית. הציווי גרם להופעת השלב השני של “צלם אלוקים” בקרב האדם: כעת ניתנת לו ההזדמנות שלא להישמע תמיד לאינסטינקט האכילה שלו, על מנת לציית לרצון ה’ המונע ממנו את עץ הדעת.
(5.) כדי להבין את הפילוסופיה של ההלכה של הרב סולובייצ’יק, כדאי לשים לב להבדל בינה לבין השקפתו של הרב קוק שהוצגה. למרות הסכמתם על נושאים רבים, ביטאו שני הרבנים גישות שונות באופן מקיף ויסודי מאוד. את השקפתו החסידית-קבלית של הרב קוק אפשר לתאר באמצעות משל של עובר: העולם הוא עובר ברחמו של אלוקים, כביכול, כי כל המציאות היא למעשה דרגה של האלוקות. בכתביו של הרב סולובייצ’יק, לעומת זאת, (בפרט אלה העוסקים באבולוציה), הוא מבטא מסורת שונה בתכלית. הגרי”ד מתאר מציאות שבה התינוק כבר נולד, הלידה הסתיימה – העולם נברא. כעת ישנו פער מהותי בין הבורא לנברא, ויש לגשר עליו. שותפות בין האלוקות לבין העולם יכולה להיעשות רק על ידי תקשורת והתגלות. בני האדם יכולים וצריכים להישאר בתוך גבולות העולם הגשמי, שהוא מקומַם, אך באותה שעה הם מסוגלים לקדש את פעולותיהם הגשמיות באמצעות המצוות. הדגשת ההתגלות האלוקית והתקשורת של הבורא עם הנברא תואמת את גישת הפילוסופיה של ההלכה. רק על ידי דבר ה’ ומצוותיו אנו מסוגלים לדעת מה רצונו מאיתנו וכיצד עלינו לחיות את חיינו.
